למה לעבוד עם קלפים טיפוליים? 

המוח האנושי חושב בתמונות, טוני בוזאן אמר זאת בשנת שישים ושבע (למרות שאין זה ממש מעניינו, כדאי לציין שזוהי למעשה אחת מהנחות היסוד של הספר והסרט הסוד).

כאשר מדובר במושגים שהם ויזואליים, הרי שכלל האוכלוסייה עושה זאת באופן אוטומטי, אולם מה מתרחש במוח האדם כאשר עליו לנתח מושגים מופשטים, גבוהים יותר, או, לעניינינו, כאשר הוא נדרש להתעמק בתובנות פנימיות, להבין את המורכבות של חיי הנפש, או לגלות "ידע פסיכולוגי" שנוגע לעצמו?

ידוע כמובן שאנשים שונים זה מזה ברמת יכולת ההפשטה שלהם, בשימוש ביצירתיות ובכלל, ביכולת להשתחרר מהממשי, הקונקרטי והברור. חלקנו "שוחים" עם המושגים המופשטים כמו דג במים ומצליחים ללא קושי מיוחד להתאים להם את ה'ציור' הנכון, אחרים מתקשים בכך מאד ומעדיפים להצמד ולקבל בטחון מהקרקע המוצקה של ה'כאן' ו'העכשיו'.

כמטפלים, מאמנים, או אחרים העוסקים בתחום הנפש אנו נתקלים בסוגיה זו לעיתים קרובות. ישנם מטופלים שעולמם הפנימי ברור ומובן להם והם מצליחים להמשיג בצורה חיה את תחושותיהם, מחשבותיהם, את הקונפליקטים והקשיים אתם הם מתמודדים. מטופלים כאלו הם "מכרה זהב" עבור המטפלים. השיחה זורמת, השפה ברורה, ניתן בקלות (יחסית) להתעמק ולעבור מרמת שיח גלויה לסמויה, לזהות נקודות קושי, להתבונן על תהליכים ולהיות שרויים בעבודה טיפולית אמיתית.

מטופלים החווים במיוחד את החוויה הקונקרטית מתקשים להגיע לתהליך עבודה של התבוננות פנימית, של חוייה רגשית, של יכולת להתבונן על תהליכים ולאו דווקא על תוצאות ועבודתו של המטפל אתם דורשת סבלנות, זמן רב, ולעיתים גם הנמכת ציפיות ביחס למטרות הטיפול.

ייחודם ותועלתם של הקלפים הטיפוליים באים לידי ביטוי בדיוק במקום הזה. משמעותם של קלפים טיפוליים היא בעצם דימויים ומטאפורה, היכולת להשאיל מושג אחד כדי להסביר בעזרתו מושג אחר. דוגמא למטאפורה  שתעזור להבהיר את העיקרון תהייה ים של דמעות. כמובן, דמעות, רבות ככל שתהיינה לא יכולות לייצר ים אך המושג בא להמחיש את אומללותו וכמות הדמעות הרבה שהוריד מי שהוריד.

כאשר אני, כמטפלת מבקשת ממטופל בעל יכולת הפשטה נמוכה יחסית לתאר את הכאב שלו, תהייה יכולתו מוגבלת. (אין זאת אומרת שעוצמת הכאב בה הוא חש פחותה כמובן) אך כאשר אני חושפת אותו לקלפים טיפוליים, אני מציפה גירויים שלוחצים אצלו על נקודות של כאב או של התמודדות ודרך העבודה (המטאפורית) על הקלף, אנו מרחיבים את עולם התודעה שלו ומאפשרים לו לגלות בעצמו תובנות חדשות. כמובן שתהליך זה מתחולל גם בקרב מטופלים בעלי יכולת הפשטה גבוהה, רק שאצלם אין בכך מן החידוש אלא בהעמקת החוויה (שאף זו מטרה ראוייה ונצרכת).

"קשה לי בכיתה", כך סיפרה לי דורית, "קשה לי בחברה". ניסיתי להבין יותר- מה בדיוק קשה, איפה מתבטא הקושי... גם זה היה קושי בפני עצמו. דורית לא הצליחה להתנסח ולהסביר מה לא טוב לה בכיתה. הרי לא מציקים לה, משתפים אותה במשחקים, ובכל זאת...

נשארנו תקועים עם העניין. דורית רצתה, באמת רצתה לחלוק עמי את רגשותיה, ואני, למרות ניסיונותיי ונסיוני המקצועי, לא הצלחתי להמשיג אותם עבורה.

בפגישה הבאה, לצורך מטרה שונה לגמרי פרשתי לפניה את ערכת הקלפים הטיפוליים- "עץ השדה", מאה ועשרים קלפים של תצלומי עצים מרהיבים במגוון סגנונות ומקומות

 "בחרי קלף שאת אוהבת", זו הייתה ההוראה הבסיסית. דורית בחנה את הקלפים בתשומת לב.

"אפשר לבחור שניים?" ביררה ומשניתן האישור (כמובן...) הרימה שני עצים וכמעט בקול של ניצחון קראה: "זהו! את רואה? זאת הכיתה שלי וזאת השכונה שלי! את רואה כאן",

היא המשיכה להסביר לי, "כל העלים צפופים, כולם כל כך ביחד עד שהעץ נראה כמו חתיכה אחת, כאילו אין כאן המון המון עלים, כמו משהו אחד. ככה זה גם בשכונה, כולן משחקות עם כולן, כולן חברות קרובות של כולן, אין מעמדות, אין הבדלים, לא מתייחסים לאחת יותר ולאחת פחות...

"וזה", היא הרימה את הקלף הנוסף, "העלים האלה רחוקים אחד מהשני. נכון, הם צומחים על אותו ענף, יוצאים מאותו הגזע, אבל כל אחד דואג לעצמו, כל אחד עסוק בעצמו ופחות מרגיש את השני..."

דורית הייתה נרגשת,  היא הרגישה כאילו נפתח צוהר לעולמה שלה (מטאפורה או לא מטאפורה...) עכשיו יכולנו להתהלך שתינו על מסלול בטוח, לדבר על החילוקים, להבין אותם, ולמצוא את הדרכים הנכונות לחיות בהסכמה ובקבלה. בדיוק כמו עלים, על שני סוגי העצים השונים...